חלקו הראשון של עיבוד לתסריט שפליני פרסם בהמשכים ב’קורירה דלה סרה’ ב-1986. הסיפור מתייחס לביקור של פליני במקסיקו בשנת 1984 בדרכו לפגוש את הסופר והאנתרופולוג קרלוס קסטנדה. מילו מנרה, המאייר, פרסם את הגרסא שלו בכתב העת ‘קורטו מלטזה’ בפיקוחו של פליני ובהמשך כספר http://www.amazon.com/Trip-Tulum-Script-Film-Idea/dp/0874161231
לראשונה, הבמאי הדגול מספר את סיפורו של סרטו הקרוב
(תסריט של פליני עצמו וטוליו פינלי)
מסע לטולון
מאת פדריקו פליני
איורים: מילו מאנארה
סיבת הנסיעה: במאי קולנוע מוקסם מספר של מלומד לטינו-אמריקאי, ובו סיפורים על , דמויות, אגדות, וטקסים מאגיים, מהציוילזציה האצטקית ומחליט לעבד אותו לתסריט. על מנת להעריך את סיכויי הפרוייקט, הוא קובע פגישה עם הסופר ויחד איתו מתכוון לערוך סקר של הלוקיישנים בהם מתרחשים הסיפורים. הוא עוזב את רומא בלווי חברו העיתונאי שבשמחה מצטרף למסע עם הבמאי, לשם ההרפתקאה, ואולי גם עם התקוה, בסופו של ענין, להשתתף בכתיבת התסריט. ג’אנמאריה, (זה שמו של העיתונאי), לא קרא אף אחד מאותם ספרים, נהפוך הוא, בדעותיו וברוחו הוא סקפטי וחסר אמונה בכל הנוגע למאגיה, פאראפסיכולוגיה ומדעים “אפלים”.
השותף השלישי למסע הוא בנו של מפיק קולנוע שמופקד בשם האב על ארגון המפגש עם המלומד הלאטינו אמריקאי, והמסע הנלווה, לאזורים בהם מתרחשים הדברים המיסתוריים המתוארים באופן מצודד כל כך, בספרו.
לצעיר קוראים ג’רלדו, הוא למד באמריקה בה הוא חי זה זמן רב. הוא ניחן בהתלהבויות ובסתירות הרגילות לסטודנט שעוד לא מצא את הכוון המדוייק שלו בחיים. הוא מגזים את תחושת האחריות שנובעת מהתפקיד שהוטל עליו, ושאותו הוא מנסה לבצע מתוך רגשות מעורבים של ראש המשלחת, ובה בעת מעריץ מפוחד וחשדני של הבמאי.
הם בשדה התעופה של לוס אנג’לס אליו הגיעו הבמאי והעיתונאי, ובאוירה זו של קלילות מוגזמת ומבוכה, הוא מציג בפניהם את המלומד הדרום אמריקאי שאמור להנחות את המסע, אל אתרי הסיפורים המאיימים והמרתקים. משום שהוא היחיד שמכיר את המקומות, האנשים, והטקסים שמענינים את הבמאי, הוא אמור להיות דמות מפתח במסע. מעבר לכך הוא עדות חיה ומרשימה של מעבר בגוף ראשון של טקסי חניכה.
***
האיש, בערך בן חמישים, מוצק, עם חיוך מרושע וקורקטי על פנים בגון הזית, נטול כל מיסטיקה וידעונות. עם חליפה לבנה וחולצה פרחונית פתוחים על צוואר שמנוני, כובע פנמה, ומקל מפותל שמלווה את בדיחותיו, הוא דומה לסיציליאני נמרץ וחברותי.
האווירה חגיגית ומלאת חיים. דומה לאחד מאותם מפגשי קולנוענים טיפוסי בתחילת סיור הלוקיישנים. גם שתי הנשים המלוות את האנתרופולוג, שהוא מציג – מצביע אליהן בבדיחות עם המקל כשתי “השוליות” שלו, תורמות לכך שהקבוצה יוצרת אווירה של תיירות עליזה, למרות הדממה המדברית של שדה התעופה העצום, בלילה.
הפתיחה המבטיחה של הסיור, שאורגן על מנת לבדוק את האפשרות להעביר לסרט את ההתרחשויות המוזרות של מסע בנבכי העולם המאגי של המכשפים. יורשיה של קבלת החניכה העתיקה של כהני האצקטים, מקבלת תוך עשרים וארבע שעות תפנית חדה ובלתי צפויה.
ואמנם, כבר למחרת בבוקר מוצא הבמאי על רצפת חדרו גלויה בכתב יד מהסס ומגומגם בהגזמה שמעידה על זקנה מופלגת. הזר השולח מתרה בו להיות זהיר, לא לבטוח במלומד ולקחת בחשבון שהוא כל הזמן במעקב.
שני חבריו למסע, להם מראה הבמאי את המכתבים, שהוא ממשיך באורח מסתורי לקבל במהלך השעות הבאות, מאמינים שמדובר במתיחה. הם אפילו חושבים שהבמאי עצמו הוא זה שהמציא את המסרים המאיימים על מנת להכניס אווירה של מתח והרפתקה.
אך כשהדפים האלה מובאים בפני המלומד הוא נופל טרף לחרדה בלתי נשלטת. בעודו מגבב הסברים סותרים ומבולבלים – בין השאר הוא אומר שאותו הלילה עקבה אחריו מכונית מיסתורית – הוא מבקש לשנות את תוכנית המסע, ואת המסלול שכבר נקבע, ואחרי כך לשנות את התאריכים.
לבסוף, לנוכח ההתעקשות של השלושה, הוא מסכים ללצאת לדרך כבר באותו היום, בתנאי שהם יסעו בשתי מכוניות נפרדות, אחת לו ולשוליות שלו ואחרת לקבוצת הקולנוענים.
בנקודה הזאת נכנסת לתמונה דמות חדשה: בחורה מקליפורניה, חברה מדי פעם של ג’רלדו. היא תהיה זו שתעמיד לרשות החבורה את מכוניתה רחבת הידיים, והיא זו שתנווט אותה בטווח עין מאחורי מכוניתו הדפוקה והמאובקת של המלומד הלטינו אמריקאי.
סיביל היא אישה צעירה וחוורת, שאפשר היה להגדיר נאה, לולא קשיחות וקור מסוימים במבט, והסיפורים הפלומים שאיתם היא מציגה את עצמה – סיפורים על מאגיה, ידעונות, רוחות והתנסויות דרמטיות למדי, שמאירים אותה באור מוזר ומעורר אי שקט. היא מגיעה לבושה שחור, עם כפפות שחורות, וכובע קטן, גם הוא שחור עם רעלה.
ג’רלדו מתייחס אל הדיבורים המוזרים האלה, תוך קריצות תכופות אל האחרים, כמו היה מזמין את החבר’ה להתייחס בסלחנות מבינה.
גם סיביל קראה את הספרים של המלומד על ההתנסויות הפאראנורמאליות. במהלך המסע היא תזכר בדמויות ואפיזודות מהיותר מוזרים ומרתקים, ותשאל את הבמאי, איך הוא מתכנן להסריט אותם.
מבעד לחלונות הנוף הולך ומאבד את הצבעים העליזים של קליפורניה. ככל שמתקרבים למקסיקו השממה נעשת יותר חשופה, דומה לזאת שמוזכרת בספרו של המלומד. קקטוסים ענקיים, כמו ידי ענק ירוקות עם אצבעות פשוקות ללא ניע. רצועות ההרים הנמוכים שמעטרות את קו האופק ומתמזגות בצבע האדמדם של הרקיע והאדמה. זו אותה התפאורה שמשמשת רקע לעלילו
המפליאות והמפגשים הפנטסטיים עם מאגים מקסיקנים, בוראי מטמורפוזות וארועים חריגים.
מהמכונית שמקדימה אותם, בתוך ענן אבק אדום שנראה כאילו שהוא תלוי כבר על כל הסביבה, יוצאת ידו של האנתרופולוג שמזמין אותם להביט למעלה אל השמיים, בהם דואה עיט גדול פרוס כנפיים במעגלים רחבים. דומה שהוא עוקב ממעל אחרי המסלול של המכוניות.
הדבר מעורר התרגשות בקרב הקולנוענים הרואים בנוכחות הדורס אות להצלחת המשימה, ממש כפי שהדבר מופיע בספרי האנתרופולוג.
האווירה מתחממת. מוזכרים פרקים אחרים במסע החניכה של האנתרופולוג (התן שמדבר, הקפיצה של החניכים אל הנקיק….) סיביל אומרת שפעם אחת היא הצליחה להפוך לעורב ולעוף כל הלילה…. הסיפור מעורר ענין משום שלנערה כישרון משחק לא מבוטל, והיא אכן נדמית לעורב כשהיא מורידה את ידיה מההגה ומחקה את הצריחה הצרודה. התגובה היא של צחוקים כבושים ונבוכים.
לצד הדרך, שמפעם לפעם מאירים אותה פנסי משאיות ענק, המגיחות מתוך האבק הלילי, רואים דמויות שחורות עטופות בשכמיות, מלוות בילדים חצי עירומים וחזירים ארוכים ורזים. ם נעים אל עבר נקודות אור חלושות, הפזורות על פני המישור הרחב שאור אחרון צובע את שוליו.
העיירה הראשונה אחרי הגבול היא מקסיקאלי, המראה שנגלה הוא של חורבות נטושות. בתים מתפוררים, רחובות קרועים, זבל בכל מקום, גברים ישובים על המדרכות עטופים בשכמיות סגורים בישנוניות אבודה מתחת לכובעים הרחבים; האור האלים של מנורת מגנזיום מעניק מימד עוד פחות מציאותי לפסל שמתאר קבוצה משפחתית הצועדת אל עבר האין ובראשה דמותו המזוקנת של נביא בסגנון המאה ה- 18.
***
לרגלי הקבוצה האבסורדית בברונזה, תזמורונת של סמרטוטרים בגילופין המפיקה מהרמקולים שאון מחריש של שיר ספרדי עתיק.
החניה הלילית בעיירה הזאת נקבעה על ידי האנתרופולוג, גם על מנת ליצור קשר עם אחד סילביו, בעל כוחות חריגים.
האנתרופולוג אינו רוצה לפרט, אבל הידיעה על המפגש הצפוי מכניסה אותו למצב רוח טוב. באוירה הקלילה והמבודחת הזאת הוא מצביע על וורנדה וגינה עלובים של הבית העני למדי של סילביו. אישה זקנה מאוד פותחת את הדלת, לבדה, ואחרי שהיא אומרת שסילביו איננו היא מעמידה את הבית בחמימות רבה לרשות האורחים ללילה, ומצביעה על מחצלות קש הפזורות בפינות של החדר הגדול והחשוך, ועליהן שלושה צעירים המקובצים יחד בכוונה לעשן.
עם כניסתו של האנתרופולוג השלושה קמים ותוך הפגנת קבלה וכבוד הם מחליפים איתו כמה מילים בשפה שלהם בלווי צחוקים קולניים. לאחר מכן הם חוזרים לרבוץ על המחצלות ומעשנים את המקטרות מהם עולה עשן בניחוח חמוץ מתוק.
הסקרנות והריגוש מניעים את הבמאי וחבורתו לקחת מהמקטרות המוצעות להם על ידי הצעירים, כמה שאיפות של פיוטה, בלווי המבט המרוחק והמחויך של האנתרופולוג.
***
הציפיה לארועים הלוצינאטוריים מתפוגגת אל תוך סידרה של התבדחויות סטודנטיאליות שנמשכת גם באולם הקבלה של מלון עלוב בו מעבירה הקבוצה את הלילה. בזמן שהאנתרופולוג מתאר את המסלול של היום הבא, סיביל יושבת מרוגשת וחלשה, ממציאה טראנסים וחזיונות על ברכיו של ג’רלדו. הבמאי עוקב בקושי מסויים אחר הדברים שנאמרים סביבו. טרף לכאב גופני שמטריד אותו, הוא נמלא חרדה ותחושת זרות המדירים שינה מעיניו כל הלילה. כבר מאוחר מאוד כשהפקיד מצלצל בדלת ומודיע לבמאי שלמטה בדלפק, מישהו מבקש לדבר איתו בטלפון.
כשהוא עולה חזרה למעלה, הבמאי שנראה מוטרד למדי, הולך להעיר את אנתרופולוג ואומר לו שקול מתכתי, מהוסס ומשתנק, חזר על אותן אזהרות עמומות ואותן ודעות מיסתוריות שכבר קיבלו בפתקים בלוס אנג’לס. הוא מפרט את הדברים הבאים שנאמרו: “אתה יכול לחצות את הגבול הגיאוגרפי אבל לא את גבול הידיעה. זכור שאל לך לחדור אל האופל הרקוב בו מושלים כוחות המוות. ישנן כוחות חיים הרבה יותר חזקים. תקבל הודעות נוספות.
למשמע הדברים האלה האנתרופולוג אינו יכול שלא לחשוף דאגה, גדולה אפילו מזו של הבמאי. בכל מקרה הוא מנסה לגמד את כל הענין כמעט בבדיחות ואומר שהוא כבר התרגל, והשלים עם כך שפאנאטים ומציקנים עוקבים אחריו. כאילו על מנת להוציא את הבמאי ממצב של כמעט טראנס הוא מתעקש להשפריץ חצי כוס מים בפניו ומלווה אותו למיטה ומשכיב אותו. הוא מתיישב לרגלי המיטה בחדר שמואר רק על ידי השתקפויות ממנורה ברחוב מתחת, ובכבדות האפלולית הזאת הוא שופך מחשבות והערכות שמבטאות מצב נפשי של חוסר נחת נואש ופחד.
“אתה מאמין באמת שהמימדים האחרים מלאים באור?, הוא ממלמל, שהרוחות חיות באחווה עליזה? לא כך הדבר. אין דבר זולת אפילה עמוקה ובדידות אסטרונומית.
למחרת בבוקר כשהם יורדים מוכנים ליציאה, אנשי הקולנוע לומדים מפקיד הקבלה שהאנתרופולוג עזב עם שחר ועם שתי ה”שוליות” שלו מבלי להשאיר הודעה.
היום עובר בהמתנה חסרת תוכלת לשובו של אנתרופולוג, או להודעה ממנו. עזובים לנפשם בעיירה המחורבת והמרושעת, בה אין הם מכירים איש, השלושה והנערה מנסים ללא הועיל למצוא חזרה את הבית של סילביו. בלי לדעת אם להמשיך לבד וכיצד, או אם להפסיק את כל הענין ולחזור מיד ללוס אנג’לס. במשך כמה שעות הם משוטטים ללא מטרה בשבילים מעוותים עמוסי פסולת וה
ריסות, מלוווים בגדודים של ילדי סמרטוטים; הם נכנסים מתוך סקרנות לכנסית בארוק עצומה בה נערך טקס אשכבה מרשים מלווה שירה ומוסיקה; הם נכנסים במקרה לחנות ומודדים בבדיחות סומבררואים ענקיים מקטיפה, הם נענים להצעה של סיביל, המחייבת אותם להשתתף בריטואל גרוטסקי, בתוך בר קטן, מטונף וחשוך, במסגרתו היא מתאמצת להכנס לטראנס על מנת לתקשר טלפאטית עם יועץ רוחני שלה בלוס אנג’לס.
מיד אחרי כן, שלושת החברים שמים לב שעל שמשת המכונית, מתחת למגב יש דף נייר.
זאת הודעה נוספת, כתובה באותו כתב יד רועד שכתב את הפתקים שמצאו במלון בלוס אנג’לס, ובו מודיעים לקבוצה לא לחכות עוד לזה שנטש אותם, האובד בגורלו האפל והטרוף, לחזור למלון, ולחכות להוראות נוספות.
“בהמתנה”, מוסיף השולח המסתורי, אתם לא אמורים לצחוק.
המשפט האחרון הזה מעורר בקבוצה שלראשה סומבררואים, צחוקים ובדיחות שמפסיקים בבת אחת, כשאחד מהם מורה לאחרים על צל גדול שנע באיטיות על פני האדמה מוצפת השמש.
זה צל של עיט גדול שדואה במעגלים רחבים ואיטים מעל ראשיהם.
שוב ערב וג’רלדו, הסופר, והנערה, בלובי של המלון מקשיבים בתמיהה לבמאי. הוא מופתע, מזועזע, ומשועשע, ומנסה להעביר להם את תוכן שיחת הטלפון. זה היה אותו קול יחודי שיצר איתו קשר בלילה הקודם. הוא דיבר באנגלית, ואמר את הדברים כך שנפלו אל תוך הדהוד בתוכו אפשר היה לשמוע קולות אחרים, מוסיקות, והפרעות. תוכן ההודעה הוא שהבמאי וחבריו חופשיים להחליט: הם יכולים לחזור ללוס אנג’לס או לאיטליה, ולהפסיק את הקשר עם כח, שיש לבטוח בו משום שהוא “the strongest” וכולו טוב, אך אין לסתור אותו.
התמיהה, הזעזוע, הפחדים, החרדות שמתעוררים בקבוצה עקב המצב הלחלוטין לא צפוי והלא מוסבר, מונחים בצד בלחץ הארועים עצמם יוצאי הדופן, שיחד עם אותם רגשות סותרים, מעוררים בהם מידה שווה של ריגוש המורכב מסקרנות, מתח והנאה. הקבוצה מחליטה להתמכר לאוירה הלא מציאותית של המשחק ולהמשיך את המסע אל עבר טולון, שה”קול” הציע כיעד. בעיירה שכוחת האל הזאת, הזנוחה במרחבי היוקטאן, הם היו אמורים רק לצלם את מקדש האלהים היורד, ורק אותו.
כמה שעות לאחר מכן, בג’מבו עתיק מוזנח וחצי ריק של חברת תעופה המקסיקאנית, בגובה של 12000 מטר, האבסורדיות של המצב, מתגלה לנוסעינו במלוא חוסר הטבעיות והאי שקט שלה.
הם בדרך אל מקום שאיש מארבעתם מעולם לא שמע את שמו, מלבד אולי באיזה ספר הרפתקאות שקרא בילדות. והשמות הפרמיטיבים האלה: קלקון וטולון, עם הכתיב הפרמיטיבי שלהם והצליל המעט מפחיד, מעלים על הדעת טקסים אכזריים שטופי דם: מאות בתולות אצטקיות משוספות גרון, טקסי קורבן ללא רחמים לרגלי אלילים מפלצתיים, תרבות רחוקה, לא מוכרת, בעלת חזות מאיימת.
הנסיעה נראית חסרת כל מטרה מעשית. גם האנתרופולוג וספריו, שהיו המניע האמיתי היחיד לנסיעה מאיטליה, כמו, התפוגג, הודח, והוחלף בקבלה של סדרים נטולי סבר שמקורם בריק, הנעה בין אמונה תפלה ופחד. היחידה שנראה שמקבלת את הענין מבלי לשאול את עצמה יותר מדי שאלות, היא סיביל, שכעת חברה ללהקת אנדיאנים שנאספה ליד תא הטיס ומאלתרת מנגינות בכלי הנגינה שלהם.
סיביל רוקדת איתם, מענטזת באופן מתגרה, ומעוררת בג’רלדו קנאה שאינו מצליח להכיל. זה נגמר בכך שהוא קם אוחז בחוזקה בפרקי ידיה ומכריח אותה לשבת.
באוירת הנבוכה המתוחה הזאת, העיתונאי הצעיר יושב על יד הבמאי ופורץ במונולוג פתאומי שנע בין סקפטיות להאשמה, עם אגרסיביות שמקורה בצורך להתמרד כנגד האוירה המכושפת הזאת, ולחפש אחר הסברים רציונאלים לכל מה שקורה להם. ואכן, הוא פונה אל הבמאי שיפסיק כבר עם המתיחה הזאת, מלאת דמיון אולי, אבל מגוחכת ובלתי קבילה כשהיא נמשכת יותר מדי.
המילים האלה מעוררות בבמאי תחושה של בדידות ואי ידיעה גדולים עוד יותר; מה שרק מדגיש עוד יותר את המוזרות וכמה שכל הענין הזה לא יתכן.
בניסיון למצוא לעצמו ולאחרים איזשהו הסבר פסיכלוגי של התופעות בהן הוא מעורב, שלגבי טבען, גם הוא אינו בטוח. הבמאי מספר על התנסויות דומות, שהיו לו לפני שנים רבות: קליטות, ובהלות, החלקות אל תוך מימדים על טבעיים…. שאליהם תמיד התמכר עם איזה סקרנות נהנתנית, מרוצה ולא ביקורתית, שהגביל לאותו מימד מרומז השוכן בין הדימיון לחלום.
גם מה שקורה כעת יכול היה להיות משויך אל אותו המימד, אלמלא ה”קול”, ההוראות והעצות, לא היה מתייחסים לפרטים אינטימים ולאנשים בחייו הידועים רק לו. נסיבות אלה, הביאו אותו, בלי לדעת היטב מדוע, לא לשתף את שאר החברים בדברים, וכשהם נגלים כך, הם לא מוסיפים, אלא אי שקט נוסף ותהיות חדשות.
כדי להפוך, את הנחיתה בלילה הטרופי החם, בשדה התעופה של קלקון, לעוד יותר לא נעימה, בזמן שהקבוצה יורדת מהמטוס והולכת ברגל לעבר האורות הפזורים של המאהל לשולי המסלולים החשוכים, ג’רלדו ואחד מהצעירים בלהקה, נופלים לפתע אחד על השני באגרופים, כמו כלבים שמנסים להפריד בינהם ללא הועיל.
סיביל, שהיא הגורם לריב בין שני הגברים, מתעקשת אחוזת תזזית, שהם ילחצו ידיים וישירו יחד איתם פזמון משונה שהיא חיברה. “המשיכו ישר בכביש הזה”, אומר עובד של שדה תעופה לקבוצה ששכרה מכונית על מנת להגיע אל מלון,
ומצביע על כביש שנעלם מיד בתוך הג’ונגל.
הנסיעה, במכונית עם גג פתוח, לאורך שביל, ישר כמו מסדרון, סגור משני הצדדים על ידי חומה נמוכה של צמחיה צפופה ושחורה, מתרחשת באוירה מהפנטת של סקרנות מרהיבה. האויר הלילי עמוס בניחוח הארומטי של הג’ונגל, החושך העבה מופר רק על יד ניצנוצים פה ושם שמתגלים כגחליליות ענק. הקולות והצרחות של חיות הג’ונגל ושל הציפורים לא נראות, מחזירות לכל הסיטואציה המוזרה ורוויות המתח את הקסם האנושי ביותר של הרפתקאה אקזוטית.
הכביש, מאדמה כבושה, מואר לאורך קטע קצר על ידי מנורות, וממשיך להתגלגל ללא שלטים וללא נקודות ציון, להיפך, דומה שהצמחיה נעשית עוד יותר צפופה. אחת מאותן גחליליות ענק נכנסת למכונית ומאירה בבטנה הרוטטת והזרחנית, את פניהן המתוחות של הנוסעים, באור רפאים.
לפתע, בקרחת יער, מוארת באלימות מוגזמת, נגלת תחנת דלק. ילד מקסיקאני ואחריו חזיר שחור ורזה מאוד, ממלא דלק במכונית גדולה, שליד ההגה שלה, רואים להרף עין, אישה צעירה. על השאלות איך להגיע למלון, המופנות אל הילד בספרדית של בדיחות מהצופים, עונה האישה הזרה ופניה שנגלות עתה יפות מאוד, ומזמינה את החבורה לעקוב אחרי המכונית שלה. הנסיעה ממשיכה בג’ונגל החשוך, וברצועה של האורות האחורים של המכונית האמריקאית.
לבסוף הנוף משתנה. הכביש נפרש על לשון יבשה הולך וצר, סגור משני צדדיו על ידי ים חלבי, שמתמוטט בדממה על חופים בלובן ירחי.
על אחד מהחופים האלה מתרומם מגדל בבלי בצורת חרוט, כמו קולוסיאום משיש לבן, גבוה כמו גורד שחקים. האור המהוסס של אלפי החלונות הקבועים בו מעניק להם מראה של בית קברות.
פנים המבנה דומה לפיר של באר עמוקה, שעולה מעלה בתלילות עם הטבעות של המעקים, אליהם נפתחות דלתות החדרים. ברקע יש סוג של גן עם צמחים אקזוטיים, פרחים ואגם קטן וסביבו שולחנות אליהם יושבים האורחים, שקולותיהם, בגלל החללים הענקיים, אובדים בתוך דממה אקווריומית. מגדל השיש האבסורדי הזה סגור מלמעלה על ידי כיפה שקופה, דרכה אפשר להבחין ברעד הכוכבים. בסך הכל האפקט מעורר תדהמה.
עייפים מבולבלים, ועם זאת כל הזמן במתח, בהמתנה בלתי נגמרת, שתדיר מושכת מהם גיחוכים אירוניים בתשובה לשאלה שכולם שואלים כל הזמן ללא קול: “מדוע אנחנו כאן בקלקון? מי שלח אותנו? למה אנחנו מחכים? הטיילים משוטטים בחלל העצום של הכניסה, המובילה לגינה שמרביתה תפוסה על ידי בריכה רחבת ידיים שסביבה מתרחשת מסיבה של אורחי המלון. אחדים יושבים אל השולחנות, אחרים רוקדים במעגל מנערים את הידים לקול להקה שמנגנת פיזמונים ונעימות ריקודים של שנות ה- 30. ברקע גלי הים מזדרחים תחת הירח ומתכתשים בדממה על החול הלבן.
מלצר ניגש אל השולחן של הקבוצה וממלמל דבר מה בספרדית מצביע על אדון אחד שיושב אל שולחן סמוך ונועץ בהם מבט מלא תמיהה. עכשיו האיש קם ובצעד מהסס ניגש אליהם. הוא עוצר ומביט בכל אחד מהם במבט אובד; הוא מאוד חוור, הוא רועד במידה כזאת שהוא נאלץ להתישב.
מעט לאחר מכן, בקול מאוד מרוגש, תוך התנצלויות למכביר, הוא מתחיל לספר סיפור לכאורה לא ברור, ושבו חוזרים ארועים ומוטיבים מאוד דומים לאלה ששינו את מהלך המסע של הקבוצה. בקצרה, האיש אומר שכבר לפני כמה חודשים הוא קיבל פתקים ממקור לא ידוע, כתובים בכתב יד מעוות, ובהם נאמר לו שבהמשך, בדיוק בבית המלון בו הם נמצאים, בדיוק בתאריך של היום, הוא אמור לפגוש במאי איטלקי.
אחרי הפתקים הגיע גם שיחות טלפון, בקול מוזר שבתאורו מזהה הבמאי את הקול שהקשיב לו יותר מפעם, ןכך גם כתב היד של הפתקים שהזר מניח עתה, בידיים רועדות על השולחן. האיש הוא פחות או יותר צעיר, עם שפם ארוך ומצח מנוקד זיעה. הוא אומר שקוראים לו טוביה, ושהוא מלמד היסטוריה של הציווילזציות הפרה-קולומביאניות באונברסיטת לוס אנג’לס. הוא מוסיף שהוא מאוד אוהב מוסיקה.
המסרים הלא מוסברים האלה עליהם סיפר, הפריעו לו לעבודה ואף ליחסים עם אשתו. עכשיו הוא מביט בקבוצה בעינים קרועות לרווחה, כמו היה מחכה באופן נואש להסבר.
הדמות החדשה והסיפור שלו מתחברים למצב שהוא גם כך מוזר, לא מובן, ולא מתקבל על הדעת, ושרק גורם לאחרים תחושה חריפה עוד יותר של סחרור ומבוכה.
בהתפרצות מרדנית ואי קבלה של כל הענין, העיתונאי הצעיר חוטף את ניירות המכתבים שהושארו על השולחן וצורח בהיסטריה: “נשבר לי כבר מהקשקוש הזה”, הוא לש אותם לכדי כדור ומתחיל לקרוע אותם בזעם. תוך צווחת כאב, הוא מביא לפיו אצבע מדממת ממשהו שדקר אותו: סיכה שחיברה ריבוע בד אל אחד הפתקים. טוביה מצביע עליו ואוסף את המכתב שאליו היה מחובר, ובו נאמר שחתיכת הבד הזאת שייכת לאדם שהוא אמור לפגוש. התאריך הוא מלפני חודשים.
הבד מזכיר לבמאי משהו ששייך לו, אבל הוא אינו מצליח להזכר בו באותו רגע. סיביל היא זו שמזהה את החתיכה עם הכובע עם הריבועים שהוא לבש כל זמן המסע.
בחיוך נטול אמונה אך מלא סקרנות, הבמאי ממהר אל עבר חדרו. הוא מתרוצץ בנשימה נטולה סביב הקומה המעגלית שלו משום שאינו מצליח להזכר במספר החדר.
כשהוא עובר בריצה ליד דלת פתוחה הוא רואה את אישה צעירה שמצביעה על החדר ליד, כמו הבינה שהוא מחפש את חדרו.
זו אותה בחורה יפה שנ
אתה קודם נוהגת במכונית האמריקאית שהובילה אותם אל המלון.
מיד אחר כך, בפנים החדר שלו, הבמאי נאלץ להתיישב באיטיות. הוא טרוד ובתדהמה עמוקה, מחזיק ביד את הכובע שברצועה שלו, חסרה בדיוק חתיכת הבד שהיתה מחוברת אל המכתב, שהוא מחזיק עתה ביד.
בחיוך חשוק, הוא מראה אותו לבחורה שהופיע בפתח, מבולבל, כאילו מדבר אל עצמו, הוא מנסה לתאר את הפרק האחרון והעוד יותר מוזר שהתרחש עתה.
הם יוצאים אל המרפסת וממנה הוא מצביע, לזרה היפה, על הקבוצה של חבריו, מהגובה הזה הם נראים רחוקים ומרוחקים, בחדר מצלצל הטלפון. בניסיון היסטרי ומגושם לנער לצחוק את הבחילה והרעד שתוקפים אותו, הוא אומר: “מתערבים שזה הנודניקים האלה, תאמרי להם שאינני, שנסעתי”.
הבחורה מרימה את השפופרת מחייכת וממשיכה להקשיב. היא באמת יפה: פנים פתוחות ושמחות, כמעט ילדותיות, על גוף שופע ומלא און. בטון מתגרה קלות היא חוזרת שלוש פעמים על ה- הלו, אחר כך היא מושכת בחיוך את כתפיה ומניחה את השפופרת.
הבמאי, בהתפרצות עצבנית, חוטף את השפופרת, ושואל את המרכזיה מי התקשר אליו. המרכזנית עונה שאף אחד לא התקשר, והבמאי טורק את הטלפון בכח, משהו בו מתמרד והוא אומר בקול רם: “הסיפור הזה נגמר כאן. אני לא רוצה שיפריעו לי יותר” במבט מוכה ירח הוא מביט בנערה שבינתיים, מחויכת יורדת על ברכיה, חולצת לו נעל אחת ומתחילה לעסות לו את הבהן, מזמינה אותו להרגע.
בזמן שהבמאי מושלך על המיטה, מתמכר לרצף הבלתי אפשרי של ארועים וההופעות הבלתי אפשריות האלה, מישהו דופק בכח על הדלת: זה ג’רלדו שמתפרץ לחדר ומודיע, כאחוז דיבוק, על החלטתו לחזור מחר עם סיביל ללוס אנג’לס. מבחינתו כל הענין המגוחך זה סגור.
מאחורי גבו הופיע בינתיים סיביל, שפונה בעינים מלאות דמעות, בתנועות שנעות בין רצינות לתיאטרליות, אל הבמאי ואל האחרים שנעצרו מהוססים על הסף, ופורצת במעין וידוי ציבורי: עשיתי הכל, היא אומרת, כדי שג’רלדו יתבגר. היא הסכימה לבוא אחריו משום שהיא הבינה שזאת היתה המשימה שלו. אבל שהיא כל הזמן נאבקת באטימות שלו שמונעת ממנו לראות מי היא באמת. מקיף אותה בקנאה ילדותית, כמו ילד יהיר, חוסם כל אפשרות להתפתחות רוחנית. ” הוא לא מבין שאנחנו חווים: התנסות יוצאת דופן שאליה נבחרנו כמדיומים וערוצים כדי להעביר מסר של אנרגיה טהורה.”
בזמן שהזרה היפה ממשיכה לעסות את הרגל של הבמאי, היא מהנהנת, מחויכת, לדברים שאומרת סיביל, כמו מבטאת השתתפות אנושית ורוחנית. ג’רלדו אוחז בכח את ידה של סיביל וגורר אותה אל מחוץ לחדר. לאחר כמה רגעים, מהחדר ליד מעבר לקיר, מגיע קולו העצבני של ג’רלדו שמעליב לעומק את סיביל. היא ממשיכה להתלונן בדמעות, עד ששומעים צליל של סטירה ובכי חזק יותר המבשרים את סוף הארוע.
בשתיקה המעיקה שמילאה את החדר, ג’יאנמריה מתיישב על המיטה ליד הבמאי, מצחקק, משועשע ונבוך כאחד, הוא מספר מה גרם לג’רלדו לאבד את הראש. הוא מצביע על טוביה על המרפסת, שנראה נבוך כמי שלא אשם בכלום, מואר על ידי הירח, ואומר, שהמסר שטוביה נשא היה הבא: סיביל היתה צריכה להעביר את הלילה עם ארבעת הגברים, כולל ג’רלדו, ולבצע בהם את טקס האהבה, אחד אחרי השני. הבחורה מרימה את הראש ובחיוך מאיר שואלת אותו אם הוא מרגיש טוב יותר.
מאוחר מאוד בלילה עכשיו.
הארבעה מטיילים לאורך הים.
טוביה מדבר על החניכה המינית כדי להצדיק את המסר שהוא נשא, כל הזמן עם הגישה הזאת שלו, של שגריר מחויך, נטול אשמה, ומלומד מלא להט. הוא מדבר על האצטקים וטקסי הקורבנות שלהם ולחשיבות שהיתה לחניכה המינית בחלקם. אולי סיביל היתה צריכה ליצר בתוכם את התנאים הנחוצים כדי להרגיש מאוחדים במסגרת מאגית.
בזמן שהבמאי וג’יאנמריה מקשיבים מחויכים ולא מאמינים הבחורה היפה הורידה את הבגדים והיא נכנסת לאיטה כמעט ערומה אל המים, מזמינה את האחרים לבוא אחריה. שלושת הגברים מתגברים על המבוכה, מתפשטים ונשארים בתחתונים. המים בצבע תכלת בהיר, כמעט זרחני עוטפים אותם בחמימות נוזלית.
האופק מתבהר. קצוות של עננים אדומים מקבלים את קרני השמש הראשונות. השחר מנעיד את פני הים באדוות זהובות.
הבחורה הצעירה בזוהר גופה הערום מכריחה אותם להצטרף אליה למעגל עליז, מרימה את הידיים כלפי השמש כמו בתנועה טקסית. קולה הדק מתפשט בדממת הבוקר.
אבל קול אחר מגיע אליהם מהחוף. נער, אולי אחד המלצרים של המלון, יורד במהירות במדרגות התלולות. הוא מגיע אל החוף ומנופף בתנועות מצוקה מפית.
הוא צועק דבר מה לא מובן ומסמן שוב ושוב את הים כמו על מנת להזהיר מפני סכנה חמורה.
טוביה הוא הראשון שמבין והוא מושך את האחרים בריצה אל החוף. הנער המקסיקאני חוזר על הדברים והפעם באופן מובן: הברקודות. רק עתה הארבעה מבחינים בשלט גדול, בקצה המדרגות היורדות אל הים שאוסר על הכניסה אליו בגלל הברקודות המאוד מסוכנות. “אבל הם לא היו יכולות לעשות לנו כלום”, אומרת הבחורה, זמן קצר לאחר מכן, מול ארוחת בוקר עשירה המוגשת להם, יחד עם עוד כמה אורחים על המרפסת המלון. בביטחון גלוי, היא מוסיפה שכל עוד ארבעתם ישארו יחד, שום דבר רע לא יכול לקרות להם.
הסקרנות לדעת מי זאת הבחורה הזאת, שהפכה בטבעיות בלתי מוצדקת לחלק מהקבוצה, כאילו שהיה ברור שצריך לקבל אותה מתוקף הסכם לא כתוב, מעלה מצד הבמאי שאלה מחוייכת וישירה:
“ואת, מי את? מה את עושה כאן, איתנו?”
“קוראים לי הלן, עונה בשלווה הבחורה, ואני בדרך לטולון”
כמה שעות לאחר מכן, הבמאי, העיתונאי, טוביה, כך פתאם, מוצאים את עצמם בדרך, מבלי לדעת היטב איך קרו הדברים כפי שקרו, עם החפצים שלהם במכונית האמריקאית המפוארת, שנהוגה בידיה של בחורה עם שיער בלונדיני שעף ברוח. היא מביטה קדימה על השביל האינסופי שחותך, כמו סרט מאובק את הג’ונגל, בביטחון רגוע.
ג’רלדו וסיביל כבר אינם חלק מהחבורה. הם חזרו ללוס אנג’לס משום שלג’רלדו נראה אווילי ולא מוצדק להמשיך במשימה שאיבדה את סיבתה המקורית. בזמן הפרידות, המביכות ומלאות הספק, בלובי של המלון, למול הצעתה של הלן ללוות אותם במכונית שלה לטולון, הם מתמלאים תחושה של ריק וחוסר שורשים, שמניעה את הבמאי ואת ג’יאנמריה להתקשר אל המשפחות שלהם באיטליה, כמו על מנת ליצור קשר עם מציאות שלא נראתה מעולם כל כך רחוקה ולא מציאותית. הקולות של הקרובים שמגיעים אליהם ממרחק של אלפי קילומטרים, עם השאלות האוהבות והמודאגות, מדגישים יותר ויותר ובאופן שמעורר אי שקט את הזרות של המצב הלא שגרתי בתוכו הם מוצאים את עצמם.
מדוע אין הם חוזרים לאחור כמו ג’רלדו וסיביל? למי הם מצייתים בהמשיכם את המסע הזה שנהגה ותוכנן על ידי סידרה של פתקים, וקול שחזה מפגשים אקראיים ונסיבות שלמראית עין מתלכדים באופן מוזר לקראת מטרה אחת בלתי מובנת? ההעלמות של האנתרופולוג בראשית המסע….ההופעה המשונה והמרשימה של טוביה…. ועכשיו הבחורה הבלונדינית היפה הזאת, עליה אין הם יודעים דבר ושנוהגת במהירות גבוהה מלווה ביד אחת את התוים של מוסיקה כמעט מהפנטת, מתוקה, שמפיקה קלטת מהטייפ שבמכונית.
זאת מלודיה מעודדת ומזהירה שמעלה על הדעת נוסטלגיה ותחושות מוקדמות.
הבמאי יושב לצידה וממשיך לנעוץ בה מבט מוקסם ומלא תימהון, הוא חושב שוב על הדברים שהיא סיפרה על עצמה, דברים שיכולים להיות חייה של כל בחורה אמריקאית שמחפשת את מזלה: היא דוגמנית ושחקנית לעת מצוא, היא מוזמנת הרבה למסיבות בגלל יופיה ובגלל העליזות שלה, וגם היא טיילה קצת עם חברים. היתה בהודו ובסין, שם למדה כמה להטוטים ומשחקים שאחד מהם, איפשר לה, כשהיא השתתפה באחת ממשחקי הטלויזיה, לזכות במכונית שבה הם עכשיו נוסעים, וגם בהוצאות הנסיעה. מאז ומתמיד רצתה לבקר ביוקטאן, ארץ המוצא של סבא שלה, שהיה מספר לה בילדותה על איכרים שהם מכשפים מדהימים, חברים לרוח, המסוגלים במבט להזיז הרים.
“זאת טכניקה שלומדים בקלות”, היא ממשיכה” מספיק לנעוץ מבט זמן רב עד שמבחינים בחללי הריק האינסופי, שכמו רשת נוקבים את המציאות.
הבחורה ממשיכה לדבר, כל הזמן בקול נמוך יותר, בוהה, כמו בטראנס בנקודה שבה החוט האינסופי של הכביש מתאחד לנקודה אחת, שדומה שהיא הולכת ומתרחקת, ככל שמהירות הנסיעה הולכת וגוברת.
אף אחד מהנוסעים אינו שם לב שהמכונית נוסעת עכשיו למעלה ממאתים קמ”ש, הכביש צר. תוך הסחרחורת של הנסיעה עצי הג’ונגל משני הצדדים נראים כמו קירות אינסופיים של מנהרה.
הבמאי הוא הראשון ששם לב לסכנה ומבקש מהלן להאט, אבל הבחורה, ידיה אחוזות בהגה, אינה שומעת כאילו שקעה במצב של חוסר תחושה מוחלטת. רק על ידי הרמה בכח של הרגל מדוושת הגז והוצאת המפתח מהמקום, מצליח הבמאי לעצור את המכונית. יחד עם ג’אנמריה, הוא מוריד את הבחורה, שעדין לא חזרה לעצמה ומכריח אותה ללכת כמה צעדים על הכביש הנטוש באמצע הג’ונגל, עד לקרחת יער שנוצרה מהחיבור עם עוד כביש, אינסופי באותה מידה מכל כוון.
הקבוצה, באמצע הצומת הזאת נשארת במקומה ומביטה סביב.
מהג’ונגל העצום לא מגיע שום רעש. אף צווחה של ציפור, השמיים בהירים לגמרי, שטופי שמש. הלן חזרה לעצמה, אחרי שהיא נשמה עמוקות תוך צעדי ריקוד. עכשיו, כורעת על העקבים, היא צוחקת ומצביעה על המכונית שעומדת לא הרחק משם. היא אומרת שהמנגינה ההיפנוטית הזאת, ביטלה לה, כל פעם קצת את מראה הכביש ואת הג’ונגל, הופך את הכל לקוים וצבעים, עד שנדמה היה לה שהיא טסה בין מבנים של עיר דמיונית, בכל צבעי הקשת. היא מוסיפה שאצלה צלילי המוסיקה מעלים תמיד חזיונות צבעוניים וכל מה שהוא צליל הוא גם צבע. עם החיוך הרגיל שלו, הנע בין מגושם לערמומי, טוביה מוציא מהכיס מעין כלי נשיפה קטן ומשמיע כמה צלילים שמתנגנים באופן מפתה מאוד בתוך הדממה ההיסטרית. כל תו, אומר טוביה, מזכיר צבע, שבמצבי נפש מסוימים אפשר לקלוט. הוא מוסיף: אני הייתי מורה בגן ילדים ושמתי לב לעיתים תכופות איך לילדים יש את היכולת הזאת לראות את צבעי הצלילים.
ג’יאנמריה הוא זה שמסב את ליבם לשעה המאוחרת ולעובדה שאין להם מושג לאן לפנות, מה עוד שבצומת אין שום שלט ומסביב אין סימן חיים.
אבל עתה, מכוון הג’ונגל אפשר לשמוע רעש של צעדים ומלמול חנוק של קולות בינהם אפשר להבחין בקולה הצרוד של אישה שששרה איזה פזמון, שלעתים נפסק בהתקפים של צחוק.
משביל שחבוי בין הענפים מגיח האף המטונף של מכונית אמריקאית גדולה וישנה בצבעים צועקים. כשהמכונית מגיעה לכביש ונעצרת, אנחנו
מגלים שהיא נדחפה על ידי קבוצה של גברים מיוזעים בלבוש בלויי, עם סומבררואים נפולים על העינים ועמוסי צרורות. אחריהם נגררים כמה זעטוטים מסמורטטים ויחפים ואישה אחת זקנה מאוד שאוכלת עלים, יורקת מפעם לפעם, ומלמלת משפטים לא מובנים.
אישה אחרת, צעירה, פרובוקאטיבית, אפילו מבעד לבגדים הצועניים שלה, פונה ישירות אל הלן, מגרגרת צחוק גרוני עמוק, ולוחצת את ידיה כמו היתה חברה ותיקה.
באותה הטבעיות היא לוקחת גם את הידיים של שלושת הגברים, ומניחה אותם אחת על השניה, מאחדת אותם עם זאת של הלן, במין משחק ילדותי, שבכל זאת טעון משמעות מינית.
הכל קורה במהירות כל כך גדולה, יחד עם פרצי הצחוק של האישה, שעכשיו נועצת בהלן עיניים בוהקות מחושניות גלויה, בינתיים מבלי שג’אנמריה או האחרים שמו לב, השלושה או ארבעה מקסיקאנים חיברו בחבל את המכונית שלהם לזאת של הלן שעומדת מקדימה.
עתה הם חוזרים אל עבר המכונית שלהם ומורים לזקנה ולצעירה לעלות, ודוחקים בג’אנמריה ובאחרים לתפוס את מקומם במכונית שלהם. טוביה מתרגם את הדברים הממולמלים של אותם גברים, שאדומים מאלכוהול, מגניבים מבטים עמוסי תיאבון מאיים, אל הלן.
הם מבקשים להגרר לאורך חלק קצר מהדרך אל טולון, הרחוקה עוד ארבע מאות קילומטרים משום שנשארו ללא דלק. אין טעם לשאול עוד שאלות, הם כבר דוחפים את המכונית שלהם תוך גיחוכים מאיימים.
ואכן, מעט לאחר מכן, אחד מהם מגיע אל המכונית המובילה, הנהוגה בידי ג’אנמריה, ומשחרר את הקשר, לא מבלי להפנות אל הלן עוד חיוך שמנוני אחד.
בראי, הארבעה רואים את המכונית הצבעונית נעלמת מאחורי סוללת עפר. על הכביש המאובק נשארת רק הצעירה שעסוקה במעין ריקוד פרידה במהלכו היא מניעה את הידיים, ומרימה את הבגדים, עד החזה חשוף.
הלן מתרוממת ומחזירה את המחווה בחיוך של שיתוף פעולה משועשע.
כבר אחרי הצהריים המאוחרים כשהארבעה מגיעים אל החורבות של העיר העתיקה צ’יצ’ן איטזה. הם מתערבבים בין המוני התיירים האמריקאים והיפאנים שמצלמים את שרידי הענק המרשימים של החומות, המקדשים, הארמונות. הם מסתובבים בצמחיה הנמוכה שמתוכה עולים גושי אבן ענקיים, פסלים וחלקי עמודים, בחיפוש אחר אבן מתומנת שעליה אמור טוביה, לשרוף את הפתקים של השולח המסתורי, יחד עם אלה שהבמאי קיבל. כפי שמסר אחד מאחרוני המכתבים המסתוריים.
בשל הגודל של המתחם הארכיאולוגי, והנחיל התזיזיתי של התיירים שהציפו אותו, דומה שזאת משימה בלתי אפשרית. יתר על כן, התחושה, שמעולם לא עזבה את הבמאי ואת ג’יאנמריה כל הימים האלה, שהם ממלאים ללא ערעור הוראות שרירותיות, חסרות כל מטרה הגיונית, נוטלת מכל דבר, ומכל מחשבה, את תחושת המציאות.
כל ניסיון לפרש בהומור את המצב שבו הם נמצאים, בתוך פרשה שבה הם מתעלמים לחלוטין מנקודת הסיום, מתפוגגת מאליה, בהעדר רצון, כמו בחלום.
גם למה שקורה עכשיו, יש במפתיע את אותו האופי, הבלתי נמנע, והסמלי שיש לארועים בחלום: בעת שהבמאי מתרחק מהשאר מבלי לשם לכך, הוא מסתובב כפוף בין הענפים של צמחיה נמוכה וסבוכה, הוא מרגיש כאב מפציעה קטנה שאחד הענפים גרם לו. הוא מושך את ידו המדממת, ושם לב לכך שכמה טיפות דם נפלו לרגליו, על אבן אפורה מתומנת מכוסה בכתב שנשחק על ידי הזמן.
לצידו מתייצבים העיתונאי טוביה והלן, מופתעים לא פחות, מרוכזים באבן שעליה דיבר הפתק.
מבלי להתייחס לאלפי התיירים שמסתובבים סביבם בערב רב של קולות ולשונות, טוביה והבמאי מערמים את הפתקים על האבן ומציתים אותם. האש מיד הופכת אותם לאפר. עוד הוראה לא מוסברת שביצעו ללא התנגדות. הבמאי מביט בשרידים הקלילים והשחורים שהרוח מסיעה, איך הם מתפזרים באויר אדום משקיעה שמתרחשת מאחורי פרמידת הענק בלב השטח הפתוח.
ארבעת צדדיה של הפרמידה הם גרמי מדרגות תלולים ובלויים, עליהן מטפסים כמו נמלים, גדודי תיירים, בדרכם לפסגה. פסגת הפרמידה היא מעין מרפסת רחבת ידיים ועליה מבנה אבן, ממנו נפרש נוף מרהיב של הג’ונגל שנמתח עד קצה הראיה לכל הכוונים, רחב כמו אוקינוס.
טוביה מצביע אל מזבחות נמוכות מאבן, עליהם, הוא אומר, הוקרבו, מאות בתולות אצטקיות בטקס רווי דם שחזר על עצמו כל שנה. מהגובה הזה היו מגלגלים את הגופות בגרונות משוספים, לאורך גרמי המדרגות שהיו מתקרשים במעטה של דם. מניחים גם שהגופות של האויבים ושל העבדים, שהוקרבו בטבחים האלה, נאכלו לאחר מכן באופן קניבאלי.
זה, בשבילנו, מוסיף טוביה, הוא האספקט הנוראי ביותר של הציוויליזציות הפרה- קולומביאניות, אך ישנם גם עדויות על כך שלצד הטקסי הדם האכזריים האלה, התקיימה גם תרבות מאגית שידעה להשיב לאדם את כוחותיו האלהיים החבויים. היו ועוד יש היום, יורשים של אותם מאגים עתיקים שעברו חניכה ובידהם כוחות על אנושיים.
מסביב, הג’ונגל הופך למימד חשוך ללא גבולות. הבזקי אור שמגיעים מהאוטובוסים של התיירים שעוזבים את המקום, חותכים את החשיכה.
הצריחות של דורסי הלילה מגיעות מכל כוון אל פסגת הפרמידה, עליה נשארו עתה רק הבמאי וחבריו. באווירה המכושפת והמפחידה הזאת, הבמאי פורץ לראשונה במרידה כנגד כל מה שארע.
&
nbsp; הוא רוצה לעזוב הכל: “אנחנו קורבנות לפיתוי אפל ומסוכן, זה מגוחך שאין לנו האומץ לפעול נגד הכשפים האינפנטילים האלה.”
הוא הרים את קולו, ועכשיו הוא כמעט צועק, בתוך האפלה שכבר עטפה את הג’ונגל ואת העיר האצטקית העתיקה.
“מה לנו ולטקסים האלה שלכם שנדחים בשאט נפש על ידי התרבות שלנו, על ידי הנפש שלנו?”
וברוח זו של התגרות הוא חוזר על כך שהוא רוצה שיעזבו אותו במנוחה. הוא רוצה לשכוח מכל הסיפור הזה, כמו שהוא כבר שכח את האנתרופולוג ואת הספרים שלו שבכלל עוררו בו את החשק לעשות את הסרט.
“מספיק עם פתקים, קולות בטלפון ומפגשים חסרי שחר, מספיק!”
כשהוא אומר את הדברים האלה, הוא מוריד את הכובע מהראש בזעם, הכובע שממנו נעלם באורח מסתורי אותו ריבוע בד ברצועה, וזורק אותו, בתנועה שמסכמת את הדחיה הסופית שלו את הרדיפה הזאת, אליה הוא מרגיש קורבן, אל תוך החשיכה.
בדממה הלא בטוחה שמלווה את המילים הקשות האלה שנאמרו בזעם, הבמאי, עדיין מתנשם מעביר את מבטו מפניו המסכימות של ג’יאנמריה לאלה של טוביה שמביעות הפתעה, ואולי גם אי הסכמה.
יד קליל עוברת בשערו וגורמת לו לקפוץ: זו הלן שבחושך מחייכת באורח אימהי ומשועשע כמו לפני קפריזה של ילד קטן. “בוא נרד, היא אומרת, אני אוביל. כמו חתולה, אני רואה טוב בחושך.”
כשהקסדה הבלונדינית של הלן לפניהם, שלושת הגברים מתחילים לרדת כמו על חבל. השקט של הירידה מופר רק על ידי הנשימות המאומצות שלהם, והצחוקים של הלן, שנעה על המדרגות התלולות והשחוקות עם חן של אקרובטית. לבסוף הם מגיעים לאדמה והולכים כמעט ממששים את דרכם אל המכונית.
שוב שומעים את הצחוק הנדיב והאירוני מתוך חיבה, של הלן שמצביעה על חפץ שמונח על גג המכונית: זה הכובע של הבמאי שרק רגע לפני לכן הוא השליך מלמעלה. בנוכחותו האובייקטיבית, הכובע מעלה מחדש את הסחרור ההוא של צרופי המקרים, של מקריות ושל סינכרוניות, שעתה איש אינו יכול להתכחש לה. בעצמו, הבמאי מניח את הכובע על הראש, מגחך מעט בטמטום כמו לנוכח מתיחה: הוא נכנס למכונית לצד הלן שכבר הניע את המנוע, בזמן שמאחור מתיישבים דניאל ואנדריאה.
תוך חיפוש היציאה, אורות המכונית מאירים את היער הקטן של העצים הננסיים בו שרפו, לפני כן את הפתקים. שרידי עמודים, אלילים מפלצתיים, חצי מוסתרים על ידי הצמחיה והבסיס העצום של הפרמידה, שפסגתה, דומה עתה, נוגעת בשמיים.
רוח חמה וריחנית מקבלת את פני הקבוצה כשהם מגיעים למעין מלון דירות, המורכב ממספר ביקתות קטנות, מפוזרות בין מעט דקלים כפופים ומעוותים לאורך החוף החולי, שמגיע אל ים בתכלת בהירה ואדוות כמעט זרחניות. טוביה הוא זה שהוביל אותם אל המלון הזה, כשאמר שהוא חבר של בנו של בעל המלון, מהלימודים איתו בלוס אנג’לס.
אבל בית ההנהלה נטוש. טוביה לוחץ על פעמון בדלפק, ובמרחק עונים צלילי המצילה. מעט אחר כך הקבוצה יושבת ליד שולחן בתוך חלל גדול סגור מכל צדדיו על ידי חלונות שמאפשרים לראות את הנוף. שלושה כוונים מורכבים מהצמחיה הדלילה ומהבקתות שמרכיבות את החדרים של המלון, ומהצד הרביעי, הים שמשתרע חלבי וזרחני.
אגנים מרובעים גדולים ובהם להקות של דגים צבעוניים מקיפים את השולחנות הריקים של המסעדה, האפופה אור כנסייתי מעומעם. היא מוארת פה ושם על ידי להבות רועדות שבוערות בתוך כלים המונחים על הרצפה. מעל לאגנים, על מעמדים בצורות שונות, ציפורים בצבעים שלא יאמנו, משלחות מפעם לפעם צווחות וקולות שנשמעות כמו קריאה בשם, או צחוק, עליהן עונה, איש זקן שמדי פעם מופיע , נכנס ויוצא מהמטבח ובידיו צלחות מוזרות של מאכלים מקומים, תוך צחקוק, כמעט כמו היה זה דיאלוג שמאוד משעשע אותו.
זה איש שהקרחת המכסיפה שלו עומדת בניגוד גמור לפניו המקסיקניות הכהות. בהן נוצץ זוג עינים, כמו כבול נוזלי, בחיוך אירוני מתמיד. הוא נע בתנועות חדות ובתיאטרליות כבדת ראש, בין הפולחני לליצני. הוא מניח את הצלחות לפני האורחים ומזמין אותם לחקות את הג’סטות הפולחניות איתן הוא מתבל ומכין את האוכל, ממנו הוא טועם ראשון בעינים עצומות.
זהו אותו אחד שקיבל את פניהם קודם לכן, בבונגלו של ההנהלה, תוך שהוא מדשדש בסנדלי קש קלועים ועטוף בכותונת שדומה לגלימה. אחד אחרי השני, לקח אותם כל אחד אל הבונגלו שבו יעביר את הלילה. היה זה מסע מבולבל בתוך החושך. תחת מטר פתאומי וקצר שגרם לעלים הרחבים של הדקלים להפיק צלילי פצפוץ מטיפות של גשם פושר ומוזר.
האיש נכנס ראשון, כפוף, והדליק להבה במרכז חדר עגול, מרוהט בפשטות נזירית: מיטה מתקפלת במרכז, שולחן, ומראה אובאלית מעוררת אי נחת, מכספית כחולה.
בכל בקתה היה צריך להרחיק בתנועות מנומסות עד גיחוך, עקרבים שעם הצבטות והעוקץ חד שלהן נדמו כאילו הם אוסרים על הכניסה.
הלן היתה זו שהראתה לבמאי עם חיוך מהוסס אי אלו שממיות לבנות גדולות אחוזות בתקרה ממש מעל למיטה שלו.
אבל דון מיגל, בעל הבית של המלון, פשוט צחק. אז, כמו עכשיו, באותה גישה, שבה ענה עתה לצעקות של התוכים, ושבה הוא מניח לידו הטבולה באחד האגנים להאחז בזרועותיו של דיונון.
בתשובה לשאלה של טוביה, איפה נמצא בנו פדריטו,
ותו חשב למצוא כאן בהזדמנות הזאת, דון מיגל לוקח מאחד השולחנות כמה דפים שהוא מניח לפני דניאל. הם נראים כמו דפים של מכתב ארוך, מלווה בתמונות. פדריטו נמצא ברמות של פרו, אומר דון מיגל. “הוא כתב לי מכתב של משוגע”, הוא מוסיף, “הנה הוא כאן.” והוא מצביע על אחת התמונות שבהן רואים צעיר מזוקן וברקע נוף עצום ולא מוכר.
מיד טוביה מזהה את המקום כאזור של המסלולים שאורכם עשרות קילומטרים בעלי הצורה הבלתי מוסברת, שאיש אינו יודע בדיוק את מקורן ואת מטרתן. הבמאי זוכר שהוא ראה את תמונתן מתפרסמת באיזשהו עיתון והוא מצטט את כותרות המשנה שלוו אותן: מסלולים לחלליות? מפעלים אדירים של תרבויות נשכחות?
באותה גישה מחוייכת ואירונית, כאילו שהוא מדבר אל עצמו, דון מיגל שואל מה חושב ג’וליו. ומבין האורות והצללים המתנעדים של החלל גדול, דומה שדמות החדשה, שגילה אינו ברור, מתהווה כמעט מתוך הכלום: מקסיקני, בדומה לדון מיגל, אבל הרבה יותר קטן והרבה יותר רזה, שעם השכמיה המרושתת שמכסה אותו נראה כמו פועל מטבח.
בגמישות של אקרובט בקרקס, האיש הקטן, על מנת לענות על השאלה של הבוס במלואה, מבצע סידרה מסחררת של פירואטים, מתרומם לגובה של מטר מעל הרצפה עד שנדמה לרגע שהוא אכן תלוי באויר.
דון מיגל מצחקק בשביעות רצון, ועם זאת, בטון של מי שמגלה סוד נפלא. הוא מסב את תשומת ליבם לכך שג’וליו, שוב ייצר את אחת המתיחות הידועות שלו: “אתם חושבים – הוא אומר, שכשהוא נשאר כך, תלוי באויר, ג’וליו מבטל את כח המשיכה. לא הוא, אתם ראיתם אותו עומד בחלל משום שהוא עצר את הזמן”. ושניהם פורצים בצחוק שמביא אותם לדמעות.
הטון הליצני שלהם, הסימפטיה שמפיקים פניהם, פני הסב הממזרי שלהם, האוכל שנדמה דמיוני וטעים מאוד, הנוף הלא מציאותי שמקיף אותם, כל אלה מגמדים את המתח שליווה את המסע של הקבוצה לכל אורכו. גם הרוח, שבינתיים עלתה, ועכשיו היא מנענעת את כפות התמרים, ומחול הברקים החרישי באופק הים, מחזירים לכל הענין אווירה של אגדה יותר מתקבלת על הדעת, כמעט נעימה. כך, כשדון מיגל, בעיניו הממזריות והמרושעות, שואל ישירות, מה בכלל מביא אותם עד כאן, הבמאי, שמנסה לשוות לקולו טון רגוע, ולהכניס לסיפור קצת הגיון, מתחיל לספר את כל הסיפור וכל מה שארע להם: הכוונה לעשות סרט על סיפורים מאגיים של מלומד לאטינו אמריקאי; הסידרה הבלתי מוסברת של הפתקים והטלפונים שהתנגדו למשימה הזאת, והעלמותו הלא פחות מסתורית של האנתרופולוג, שנבהל מאותן אזהרות; העקביות של ההוראות אחריהן מלאו מתוך סקרנות, שעשוע ואי נחת, והגיעו עד ליוקטאן מבלי להצליח להבין את המשמעות של המסע ומי מסתתר מאחורי התוכנית הבלתי מפוענחת הזאת.
זאת מתיחה? עבודה קולוסאלית בעינים? ואם אלה פני הדברים, איך להסביר את ההוכחות הבלתי נתנות להכחשה, את העובדות, הארועים, צרופי המקרים, מפגשים שמעידים ללא ספק על כך שכוחות על אנושיים או לפחות, פאראנורמאלים, עומדים מאחורי ומקדמים את שרשרת הארועים הזאת.
דון מיגל שעקב אחרי הסיפור של הבמאי, לעיתים תוך צחקוקים אירוניים, לפעמים תוך הבעת בהלה ליצנית, שואל בקול רם את ג’וליו שבינתיים חזר אל המטבח, אם לא כדאי לחקור כמה חברים שלהם, על מנת לקבל הסבר לשקרים ששני הצעירים האיטלקים סיפרו. יללת התן שאיתה עונה ג’וליו מהמטבח, מוכרחה להתפרש כתשובה חיובית משום שמהיר כמו שד, דון מיגל יוצא מהמקום ומשאיר את האורחים להביט אחד על השני, שוב על סף צחוק.
והנה מיגל שנועץ בהם מבט חמור סבר. הוא מחזיק ערמה של שכמיות בצבעים שונים ושואל את הבמאי: איזה צבע אתה?
מתוך המטבח ג’וליו הוא זה שעונה ואומר שהבמאי ירוק. דון מיגל מושיט לבמאי שכמיה בצבע המדובר, ומוסיף מאוד ברצינות, שאם הירוק נמצא בין טוביה לג’יאנמריה, הם לא יכולים אלא להיות בהתאמה, צהוב ואדום, שבהתערבבם יוצרים את הירוק. בענין הלן, לה הוא כבר בחר ביגוד אדום.
דומה שהחברים הבלתי נראים של דון מיגל מוכנים לענות על השאלות אבל צריך לשמח אותם באיזה סרנדה קטנה: הם אוהבים את המוסיקה משום שהיא ביטוי של ההרמוניה, והצבעים צריכים להתאים לקולות השונים אך המשלימים אחד את השני הרמונית. זה מה שדון מיגל וג’וליו אומרים, לובשים בהתאמה כתום וסגול, ולוקחים מהפינה כלי נגינה אותם הם מחלקים בין ארבעת האורחים.
כמו עדלוידע גרוטסקית, התהלוכה הקטנה שמתקדמת ברוח אל החוף, בעקבות שני מקסיקנים שנראים כמו שתי ציפורים מגוחכות, עם שולי השכמיות שלהם המתעופפים והשיער שנפרע ממשבי הרוח.
פרצי הצחוק שלהם גורמים לכל להראות עוד פחות ברור ויציב. מההליכה של הארבעה, נראה שנפלו טרף לשיכרות הוזה ומנכרת.
עתה הם בחוף הים על רצועת החול הלבנה. דון מיגל מסדר אותם בחצי מעגל ומכריח אותם לשבת, כל אחד עם כלי הנגינה שלו, ומורה להם לנגן. מבלי ממש לשם לב למה שהם עושים ותוך הפסקות גיחוך של מבוכה מגושמת, הארבעה נושפים בחלילים, צובטים את מיתרי הגיטארות ומפיקים צלילים חסרי חן שחוברים יחד לקונצרט של דיסהארמוניה ודיסונאנס צווחני.
ללא קשר לכך, דון מיגל מוחא כפיים. מרוצה והוא מזמין את ג’וליו להצטרף אל הסימפוניה המזוויעה. דומה שג’וליו מתרכז, מתקפל לשניים, ונשאר באותה תנוחה זמן רב מ
וך מתיחות מורגשת. לאחר מכן הוא משחרר נפיחה בצליל שלא נשמע כמוהו, ולאחריה עוד שלושה או ארבעה נאדים ענקיים, כמו בתשובה להמהום האפל של הרעם, מלווה בסערת ברקים מתגברת, וביללת הרוח שמעלה מערבולות חול.
הכל ביחד מאיים, ויש בו משהו מוטרף.
עתה מיגל מתקדם על ארבע אל הבמאי, מצחו שטוף זיעה ולסתותיו נעולות בעווית: והוא לוחש לו בקול מודאג ודחוף: “תגיד לי מי אתה….”
בתנועות מלאות התרגשות הוא מאיץ בהלן לאחוז בפרקי ידיו של הבמאי, דבר שהיא מבצעת בהשתדלות קודחת שמגלה שגם היא עוברת שינוי.
ג’אינמריה שוכב על הגב ונועץ בעינים קרועות לרווחה מבט בכלום, ממלמל משפטים ללא קשר. מפורקים וחסרי שחר הם גם הדברים שהבמאי מגמגם בתשובה על שאלותיו של דון מיגל, העוקב כמעט כמו רופא, בתשומת לב מודאגת, אחר ההשפכות של ארבעת אורחיו.
כמה זמן נמשך ליל הסיוטים והפחד, אליו שקעו? לילה בו זמן ומרחב התערבבו לסחרחורת אחת של תמונות ומצבים, מחרידים ובאותה העת אקסטטים?
האם באמת, בלב אותו לילה מצא עצמו הבמאי, שוב על ראש הפרמידה של צ’יצ’ן איטזה, מזדווג עם הלן? ההיו הדברים או שהיה זה חלום? אותו מגע אינטימי שהביא אותו, כך הרגיש, להיות חלק מכל הדברים וכל היצורים, ויחד עם זאת מצוי בזוועה משבקת, משום התלישות הטוטאלית מכל משמעות של הדברים שתקפו אותו בצורתם, הלפתע לא מוכרת עד זרא? ומי הוא זה אשר גרם לביעותי הגיהנום האלה, לאותה קריעה מוחלטת של כל איברי הגוף, שכמו התפזרו לרוח ונדמה היה שהם מצטמצמים לכדי אטומים של אבק קוסמי? אולי היו אלה סמים שדון מיגל החדיר ללא ידיעתם לאוכל ולשתיה? אותו דון מיגל שארבעתם זוכרים כפוף מעליהם עם שחר, משפריץ בחביבות דואגת ואירונית מים על פניהם המתעוררות?
עכשיו דון מיגל נוסע לפני המכונית של הלן בה שרועים הסופר הצעיר וטוביה ומנקרים. הוא נוהג במכונית פתוחה ורעועה ולצדו ג’וליו, שעכשיו נעמד על הרגליים ומסמן להלן להאט ולעצור כשהוא מצביע על משהו שמעבר לשולי הכביש.
בעודם שקועים במעין דמדום צמיג, הבמאי וג’אנמריה מקשיבים לקולו של טוביה שמזה כמה דקות מספר משהו על ציווילזציה עתיקה מאוד, שאינה נזכרת בהיסטוריה, ושנשארו ממנה רק כמה שרידים בכמה נקודות על כדור הארץ. המסלולים המיסתורים ברמות של פרו, האי סנטורינו שנחרב אולי על ידי אותו שיטפון עצום שהטביע את אטלנטיס, ולבסוף, גם טולון, האיזור בו הם נמצאים עתה. ברקע הים מרוקע תחת השמש הקופחת, ותחת שמים בהירים וצלולים כמו בשחר העולם, טוביה מצביע על השרידים המלכותיים של מקדש, שכבר במימדיו העצומים דומה שהוא מבטא סוד של רוגע והרמוניה.
זו היתה ציוויליזציה, ממשיך קולו החגיגי מעט של טוביה, בה האנושי והאלוהי חיו יחד בטקסי הקיום היומיומיים.
החורבות של אותו מבנה עצום, הוא כל מה שנשאר ממקדש האל היורד, המפגש בין השמיים לארץ.
אם כן זהו המקדש שהקול המיסתורי ציווה לצלם.
ושוב הבמאי מוותר על הניסיון להבין את המניעים למעשיו, והוא מצלם בכניעה פאסיבית כמה תמונות, כשהוא מצל בידו על העינים מפני השמש כמו כל תייר.
“זהו זה, עשינו זאת, המשימה הושלמה”, מגחך ג’אנמריה בזמן שטוביה והלן מטפסים על המדרגות הבלות שמובילות אל העמודים של המקדש.
מהגובה הזה הם שולחים למטה ברכות ונפנופים עליזים, שהשקיפות של האויר מרחיבה להדהוד אורירי ומשונה. נדמה שלשתי הקולות האלה מצטרפים אחרים בהדים מעגליים, כמו במבוך של מראות קוליות, ושמתוך החזרתיות הזאת, הם מתרחבים באויר שקוף ומבושם של פאטה מורגאנה, לכדי בדיחה עליזה.
גם פניו צרובות השמש של דון מיגל, הן מסיכה עתיקה של אירוניה חגיגית וחביבה, כמו היה אותו מבע בלתי מפוענח מענה, לתחושת האין אונים, האשליה, והמבוכה בה שקועים ג’יאנמריה והבמאי.
כל השאלות שנשאלו במהלך הימים האלה, והכניעה המפוחדת והנכמרת שגרמה לבמאי למלא אחר כל ההוראות של הפתקים ושל הקול, מאבדים דחיפות וחשיבות אל מול החיוך הנצחי של נביא עתיק של דון מיגל….
הנסיעה חזרה אל שדה התעופה של קלקון מתנהל באוירה אחרת של כישלון ללא תנאי וכניעה. ובכל זאת בתחתית הכניעה המביכה הזאת אפשר לקלוט תחושה עדיין לא מוגדרת, לא מוכרת, שלמרות הכל מעלה על הדעת חמימות ושמחה קלילה, כמעט לא מורגשת.
עכשיו הבמאי הוא זה שנוהג לאורך ההכביש שחותך את הג’ונגל. כמה זמן עבר? והאנרופולוג שכולם שכחו, כל כך נבהל מהפתקים והכתוב בהם, שנעלם, כך מרגע אחד לשני, בלי להודיע דבר? והקול הזה? מי זה היה, ומה באמת רצה? והחברים של דון מיגל שהועלו באוב עם אותן תחפושות מגוחכות, ואותה קאקופוניה, האם אכן נגלו לאותו זקן טוב לב מקסיקני, ואם כן, מה אמרו לו?
התשובה שדון מיגל נתן בין פרץ צחוק חברי אחד למשנהו היתה פשוטה להכזיב: “אם גרמתם להם אי נחת עד שקראו לכם, יתכן שיקראו לכם שנית. זה תלוי גם בכם”.
הלן שקעה בשינה עמוקה על כתפו של במאי, וכשהיא ישנה כך, היא נראית ממש כמו תינוקת. במושב האחורי ג’יאנמריה עם הראש הפוך על המשענת, מביט בנוף שחולף לצידי הכביש מבלי שינוי, רק מדי פעם, מפרצים של אדמה כבושה ובה יושבים על הכנפיים של מכוניות אמריק
איות ישנות, כמו שלד של אוניה טבועה, נחים הרוסים מאלכוהול, גברים עם פנים שמוסתרות על ידי סומבררואים ענקיים, מוקפים על ידי הילדים נצחיים, מלוכלכים וחצי ערומים וחזירים רזים מאוד.
טוביה מוציא מהכיס את החלילית שלו ומנגן מנגינה מהפנטת…נסיעה שהיתה יכולה להמשך עד אינסוף, בינכה הכל לא ריאלי והזוי…..
מטוס זקן של חברת התעופה המקסיקאנית מטיס אותם מקלקון ללוס אנג’לס, ועתה שדה התעופה הענקי בקליפורניה, בתוך ההלוך ושוב של המון אנשים מכל הארצות וכל הגזעים, ושוב הצלילים של פעמוני הקריאה והקולות שברמקולים, הלן, שיחד עם טוביה התעקשה ללוות אותם עד חדר ההמתנה, אומרת, נרגשת מאוד, ונוגעת ללב, שהיא תבוא לאיטליה כדי לראות איך הפרוייקט מתקדם. “אבל איזה פרוייקט”, יורה הבמאי, בניסיון להציג בבדיחות תחושת מרי אמיתית שיש לו כנגד כל הפרשה המוזרה, שעתה נראית רחוקה ובלתי מציאותית.
הוא גם צריך להתאמץ כדי להבין על מה מדבר טוביה, כשהוא אומר שהחליט להצטרף אל הבן של דון מיגל ברמות של פרו, על מנת לכתוב מאמר לאונברסיטה על מסלולי הענק המיסתוריים, שרידיה של ציוויליזציה עתיקה, שנעלמה מבלי להשאיר זכר בהיסטוריה.
מתוך אינסטינקט היד של הבמאי מחליקה אל תוך הכיס שבו הוא מחזיק תמונה שעתה הוא מראה לחברים: זאת התמונה של המקדש של האל היורד מטולון. הוא מביט בה עם חיוך שנע בין אי אמונה לצער, ומחזיר אותה במהירות לכיס, כמו היה מבקש להסיר גם את החיבור האחרון הזה אל ההרפתקאה המוזרה.
הרמקול מודיע על הטיסה שתיקח אותו יחד עם ג’יאנמריה חזרה לאיטליה. הפרידות רגשניות ומגושמות. חיבוק גדול להלן היפה, לחיצת יד לטוביה המשופם, שממשיך להניע את הראש מתוך אותה ערמומיות מגושמת שמאפיינת אותו.
בתוך ההמהום של שדה התעופה, שומעים בבירור, טלפון שמצלצל זה זמן מה מבלי שמישהו יגש לענות. הארבעה מביטים סביב, מנסים לראות מאיזה מכשיר מגיע הצלצול העקשני הזה. זה טלפון שנמצא על מדף ליד הבר הצפוף.
החיוך והמבט המואר ומלא האמונה של הלן, כמו מזמינים את הבמאי לענות, וורמים לו לנוד בראשו בתחושה של שעשוע מלא תימהון. דייל צעיר במדים, מסיר את הפיתוי המטריד הזה.הוא מרים את השפופרת, מקשיב ו.. דבר שלרגע שוב מקפיא את הארבעה… מרים את מבטו אליהם, כמו היה מחפש מישהו…. הבמאי אינו יכול אלא כמעט להתחיל לנוע אליו. הוא נעצר מיד כשהוא רואה שהדייל הניח את השפופרת, ולאחר מכן מתחיל ללכת, עוקף קבוצה של נוסעים בדרכם לשער העליה למטוס.
הג’מבו הענקי משלים את הסיבוב מעל לוס אנג’לס הלילית. דיילת מחלקת לנוסעים אוזניות, על מנת שיוכלו לשמוע את פס הקול של הסרט שהקרנתו עומדת להתחיל.
מופיעות כותרות הפתיחה. שם הסרט הוא “מסע לטולון”. בזמן שהתמונות הראשונות של הסרט עוברות, הבמאי מסתכל החוצה מהחלון: פעימת האורות של העיר של עיר העצומה נדמת לתמונת ראי של השמים על אינסוף הכוכבים שלו, ניתנת התחושה שהג’מבו טס בין שני שמיים, תמונות ראי האחד של השני.
***
איני יודע מתי ואם אתרגם את הסיפור הזה לתמונות. אבל העובדה שלראשונה נכנעתי לפיתוי לפרסם אותו לפני עשיית הסרט, גורמת לי לחשוב שנעניתי לדחף תת מודע להדחיק. ואולי זה אותו הדחף שמניע אותי עתה להתוודות בפני הקוראים הסבלניים שעקבו אחרי כל הסיפור: המסע וההתרחשות המסתורים שמצויים בבסיס הסיפור הזה, שאני באופן חופשי שחזרתי וסיפרתי כתסריט, יחד עם טוליו פינלי, אכן התרחשו במציאות.
פדריקו פליני
urisco 