אהבת הנפילים

 

 

 

 

 

1. פולבנגוריון

 

בשנת 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ואחר-כך התפטר והחליף את ראשות הממשלה בדיר של שדה בוקר. מבית-הספר אני זוכר את פניו הרציניות רכונות על אגרוף ואת שערותיו המתפרעות לצדדים, ובתמונה אחרת הוא מאכיל טלה ולצידו פולה, מביטה בסקרנות מזועזעת במחזה. היא טמונה במדבר הקשה, משקיפה על נחל צין,  במקום שלא העלתה על דעתה שתיטמן בו, עד שפגשה את האיש שלצידו היא נחה על משכבה בשלום.    אותו האיש שזכר לה את לכתה אחריו במדבר, בנה את הכוח הצבאי העברי ואף שיכול היה גם לא, שמר על הפרדה מסוימת, שבירה אך מועילה, בין אותו הכוח ובין חיינו. האיש שפנה אליה בשמות פנינה, פוליה, פולין ופולה, כתב לה ביידיש שהוא אהב אותה עוד לפני החתונה, למרות שהוא לא אמר לה. הוא העריץ אותה על כך שלקחה אותו על עצמה, וחשב שהיא משלמת בנעוריה על האידאל שלו.

         דוד גרין ופאולינה מונבז נפגשו ערב אחד בניו-יורק לאחר שגורש עם בן-צבי על-ידי התורכים. אומרים שקודם לכן היה ליבו מסור לבת פלונסק, רחל נלקין, אפשר אולי לומר שהיא היתה מיועדת לו, אבל לא כל מה שמיועד מתרחש. היא באה לארץ-ישראל ונישאה ליחזקאל בית הלחמי (חליבובסקי). מיכאל בר זוהר הלך אליה לשאול אותה על אהבת דוד והוא מדווח שהיא “הסמיקה, כאותה נערה בת השש-עשרה מאותם ימים אחרים היססה, אמרה לבסוף: ‘דוד דאג לכלל, לא לעניינים פרטיים'”. רחל, נערה מפוקחת, או נערה לא מאוהבת, ויתרה על האיש שמאוחר יותר יצטיין בעמידה על ראשו. את פולין הוא פגש באמריקה. היא כבר היתה ‘צ’יף נרס’ בחדר ניתוחים, הוא סבל מהבדידות, וביקש ממנה שתבוא איתו ל’פאבליק לייבררי’  לעזור לו: “שאעתיק לו את מה שמספרים על העתיד של ארץ-ישראל… היה לי כתב יד יפה.” הילד כבר היה בן שלושים, והוא נתן לה את השם פולה בן-גוריון.

         באמריקה קימצו בן-גוריון ובן-צבי  בהוצאות ופעלו למען התנועה. הם נתנו הרצאות ביידיש ברחבי אמריקה, עושים נפשות לארץ-ישראל בקרב יהודים שבאו לעולם החדש, אבל לא שכחו שהם מהעולם הישן. ההתלהבות היתה רבה, אבל בן-גוריון נדהם מכמה מעט ידוע להם על ארץ-ישראל. הם הוציאו ביידיש שתי מהדורות של ספר היזכור לשומרים שמסרו נפשם על הארץ (“זה עשה רושם אדיר על הנוער,” הוא כתב), ויחד עם בן-צבי הם שקדו על “עבודה מדעית, שתקנה ליהודי אמריקה מידע מדויק על ארצנו העתיקה-החדשה ארץ-ישראל”. לבן-גוריון הפריע שיהודים לא כתבו על ארץ-ישראל למען יהודים. פנינה  העתיקה לו ציטוטים, אנד היא הד א וורם הארט, היא אמרה.

         ביום חתונתו כתב האיש שהשאיר אחריו כמות של נייר שתסבך חוקרים עד סוף הימים ביומנו:

“ב-11:30 בבוקר (לפני הצהריים) נשאתי אשה.”

פולה חושפנית יותר – למירה אברך היא מסרה שבן-גוריון הוא בעל טוב כיוון שהוא משתדל ללכת איתה לקונצרטים  אף שהוא לא אוהב מוזיקה. היא גם אהבה שהוא ויל דו אנית’ינג   בשביל הילדים שלו, ובכלל היא חשבה שהוא בעל נהדר: “אף פעם לא רצה אפילו שאני ארחץ כלים… תמיד רצה שאקח מישהו לעזרה. אפילו כשרק התחתנו. אבל ווייס איך וואָס מה פתאום? איפה היתה לי בחורה בניו-יורק? אז הוא התחיל לעזור לי לרחוץ בערב כלים. עוד היום הוא רוצה לעזור לי: ‘ער וואַשט אָפּ דריַי טעפּלעך, מאַכט אַזוי אַ שמוץ!  (הוא רוחץ שלוש צלחות, ועושה כזה לכלוך). הוא אומר שהוא אוהב לרחוץ כלים, איט רילקסז הים. אבל אני לא נותנת לו יותר. אותו זה מבדר ועלי אחר-כך לעבוד שלוש שעות כדי לנקות המטבח!… אבל באמת הוא בעל נהדר. הוא מבין ומתחשב… את רוצה לדעת מה טעמו? הוא לא אוהב צבע שחור. ואני אוהבת דווקא ללבוש שחור… אבל בשבילו אני מוותרת. מה לעשות?”

 

המכתבים של בן-גוריון לפולה אינם מגלים הרבה מדי. הראשונים רומנטיים. כשבן-גוריון רומנטי הוא מתבונן בים ובטבע, אבל רוב הזמן האהבה שלו מעשית, עמוסת פרטים, אף שהוא כולו הפשטה. מהאופן שבו הוא  רוחץ כלים אפשר לחשוב שיש פער בין בן-גוריון הציבורי לבין בן-גוריון האוכל קוטש מוטש. אבל אולי  בעצם אין הבדל ורק המקום של פולה הוא מקומה, והילדים שבשבילם הוא יעשה הכול, הם לא רק הילדים שלה, אלא כל הילדים שלו. לגאולה ועמוס ילדיו היקרים הוא כותב מכתבים עם פרטים על דרישתו של ד”ר שורצבורט להרכב ההנהלה (40% לפועלים) ולרנה’לה היקרה הוא כותב מניו-יורק ב-1939 ש”שטח החדרים של האמפייר סטייט בילדינג הוא 2,158,000 רגל מרובעת.”

לפעמים דומה שהוא מתעקש על הפרטים האינסופיים האלה דווקא משום שאין להם משמעות, משום שהוא רואה את ההפשטה, את העירום שמעבר לגוף, את מה שיכול לזמן. האינטליגנציה של בן-גוריון חורכת – הוא הבין את הכול לפני כולם, אבל רגשית הוא הולך ונאטם בעוד שפולה עוטפת אותו בקוטש מוטש ובשר רזה. האהבה שלהם סיפקה לו אמהות תומכת במקום שהוא לא מקומו הציבורי. המכתבים שלו  לפוליה יקרה נעשים תכליתיים יותר ויותר, לעיתים קרובות הכתיבה לא אישית עד כאב. אבל אהבה לא חסרה שם, ומספרים שרק כשהיא דיברה סרות בברנר הוא תיקן אותה. אולי יותר מכל דבר אחר, האהבה של פולה היא שעשתה את בן-גוריון לבן-גוריון. היא לקחה ממנו את הבדידות האיומה שהעיקה עליו, והוא מצידו לא שכח לה חסד נעורים. בשבילה: “רק אחד כמוהו נולד בדור, ואם הוא ראש ממשלה או נהג – הוא תמיד דוד בן-גוריון, וזה הרבה יותר מראש ממשלה!”.

         מהשיחות שלה עם מירה אברך עולה אישיות מרתקת ומלאת סתירות: פולה האכילה שועי עולם באותו אוכל תפל שבו הלעיטה את בן-גוריון. היא אמרה שהיא סוציאליסטית אבל החזיקה עוזרת פעמיים בשבוע.   מירה אברך אולי קצת נסחפת כשהיא מדמיינת אותה “לפני 48 שנה: בחורה צעירה, יפהפייה, מושכת, מוקפת מחזרים מכל צד… נישאת ל’אידיאליסט אקזוטי’ מארץ רחוקה ושוממה”. יפה גדולה פולין לא היתה מעולם, וגם לא ברור עד כמה היתה מחוזרת, אבל אני מדמיין אותה בגעגוע, 48 שנים אחרי, כשהיא מתבקשת להאכיל עשרים איש ב”עמדות מפתח” והיא עונה ליצחק נבון: “אז מה אם יש להם תואר! הם קוטש מוטש! למה הם צריכים לאכול על חשבון המדינה?”

 

את שלום כיתה אלף שלי אמרתי בבית-ספר שקראנו לו פולבנגוריון. אחר-כך שיפצו אותו והוסיפו גם דוד.  ייתכן שלא אשכח את היום הזה, אפילו את הריח שהיה בו, סיד, קיץ וניילונים על הכיסאות. אף-על-פי שבית-הספר היה של פולה, בכניסה היתה תמונה גדולה של דוד, ודאי היתה גם תמונה שלה, אבל אני לא זוכר אותה. המורה שלנו, לאה, ניסתה ללמד אותנו להשמיט את ה”את” ולבקש הספר, אבל לא למדנו. רק אחר-כך נודע לי שפולה, כמו דוד, היתה תקנית לחלוטין והשמיטה את ה”את” מהמושאים הישירים שלה, אולי כי לה, כמו לו, היה רק מושא ישיר אחד.

 

 

2. יוסף חיימ’ל מיַין ליבער

 

ירושלים 1914, בסטודיו לצילום, על רקע כפות התמרים, עומד איש מזוקן עם עיניים רכות. ידיו משולבות על  מסעד כיסא הנדנדה, ימינו נמשכת על ראשה של חיה ברוידא המביטה בצלם בישירות מדאיגה.

 

כשיוסף חיים ברנר היה הספרות העברית כולה, תל-אביב היתה בעיקר חול מוקף פרדסים. מותו, שהפך אותו לקדוש, מצא אותו חי בנפרד מאשתו, חיה ברוידא, ומבנו, אורי ברנר. הוא חי בבית האדום של האיכר יצקר באבו כביר, עם שני סופרים צעירים אחרים, יוסף לואידור וצבי שץ. כולם נרצחו כשניסו להגיע לתל-אביב במהלך המאורעות שהחלו באחד במאי 1921. אלה שהרגו את היוצאים ודאי הכירו אותם, ודאי ידעו משהו על היחסים ביניהם, על הטיולים שלהם בין הפרדסים. קושניר, שמצא אותו, מספר שהיה עירום בחלקו התחתון, וזאת מן הסתם האמת, אבל אולי גם לא כל האמת.

 

אפשר רק לשער איך היו החיים בבית האדום בין הפרדסים והבויארות בעומק הארץ הערבית. ברשימה האחרונה שכתב ושהתפרסמה יום לפני שנרצח, הוא מתאר טיול בסביבה, שבמהלכו נבהל ממראה נער עם טורייה שיוצא מהשיחים. הוא מתבונן בפחד שלו ומבין על מה חושב יהודי הפוגש ערבי בין פרדסים: הוא חושב וחושב ותקשורת אין. ברנר כבר היה מבוגר ובכתיבתו הופיעה אותה אירוניה שיש לשער שהיתה מיטיבה עם כתיבתו אילו נמשכה. עגנון, ברשעות מסוימת, טען שברנר היה אמן שנתן בספריו את כל מה שראה בעולם, עגנון לעומתו ראה בדמיון. מה ראה ברנר בעולם שהביא אותו לכתוב את דמותה של אסתר משכול וכישלון, הרומן הגדול שעליו עבד כשהכיר את חיה.. יחזקאל חפץ, במובנים רבים בן דמותו של ברנר, מוצא את עצמו מנשק את אסתר בתחושה שהוא מנשק את המוות עצמו:

“הוא אימץ אותה בזרועות רפות, שמע את דפיקות לוח לבה החלק, העתיר לה על שערותיה נשיקות לוחשות, דוממות, צורבות, תכופות. היא הוציאה מיד גניחה נוראה והתלכדה בו בהשכחה עצמית גמורה. רגעים ממושכים לא הרפתה ממנו, אבודת עשתונות, העניקה ללחייו, לעורפו ולשפתיו נשיקות, נשיקות – ונשיכות, נשיכות דם בסופן של הנשיקות… גיהקה… דבר מה נתקלקל במלבושה; כפתור באחורי אפודה ניתק, נקרע,… חזה כאילו נשם נשימות אחרונות – והגלים הקטנים שלא באו עד החוף, כאילו עילעו דם… ריח רע, ריח בליה וקיבות מקולקלות, התחיל נודף מן הפיות ומן הגופים.”

העניין נראה די ברור, ברנר לא אהב נשים מעבר למה שקיומו כגבר יהודי בראשית המאה העשרים חייב. הכתבים שלו מלאים תשוקה מיוסרת ומשטמה עזה עוד יותר. אף אם לא עסק בדבר עצמו ממש, אין להכחיש שהאובייקטים היפים והנחשקים, הניתנים לאהוב והנאהבים ביצירתו, הם גברים, לפעמים הם פשוט אורי ניסן או שמואל יוסף טשצקעס  זה איך שהם כותבים בינהם ולכן זה חשוב

יוסף חיים וחיה ברוידא התחתנו בקיץ 1913 וכבר בדצמבר יצא ברנר להרצאות. הקשר ביניהם נמשך במכתבים. תחילה הוא חתם על מכתביו “שלך חיה י.ח’ל, אחר-כך הוא פנה אליה כ”חברתי שלי” וחתם: “הנני נושק את ידך. שלום! שלום! י.ח.”.

בשמונה בדצמבר כתבה חיה ל”ידידי היקר שלי” וחתמה “שלך במסירות ואהבה חיה”. ביום שישי בבוקר, י”ג בכסלו תרע”ד, ה-12.12.1913, הוא כותב לה מיפו: “את מכתבך מסר לי קרוגליאקוב בערב. מנוחה!… להתפטר טוב, אבל במנוחה. המנוחה סימן היא לקולוטורה עליונה”. לא ברור ממה ברנר רוצה להיפטר, ממה הוא רוצה לנוח, והוא חותם: “שלך לעולם י.ח..”

         ביום שלישי, ה-16.12 נמצא ברנר שוב בחנותו של קרוגליאקוב ביפו והוא כותב לה:

“בכל הימים האלה שורר בליבי איזה רגש מיוחד ביחס אלייך, חיה’לי, שלצערי איני מוצא לו ביטוי, וגם ירא אני לבטאו, פן יתקבל אצלך לא כמו שהוא. הלוא יקרה בין אנשים כמונו, שהאחד אומר דבר, ובאוזני השני זה מצלצל לגמרי לא ככוונת האומר. לכן טוב שלא אומר. אבל כי יש איזה רגש מיוחד מוכרח אני לומר. לעבור גם על זה בשתיקה לא יכולתי.”

         הדברים האלה באים במפתיע, רק כשחוזרים וקוראים במכתביו ניכר שהמכתבים שקדמו למכתב הזה הלכו ונעשו מרוחקים. מה שהוא אומר ברור: הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא רק יודע שהוא לא יכול כך, ושהוא לא יכול לעבור על זה בשתיקה. “והיי שלום, חברתי ובתי, שלך י”ח..”  

         האם זו פרידה?

         בחמש בבוקר, יום שישי ה-19.12.1913, נודדת שנתה של חיה והיא כותבת לברנר:

“בכל לילה אני חולמת אודותיך, יוסף חיים, בכל לילה. והלילה חלמתי שנלחצתי אליך וכיסיתיך נשיקות אין מספר.

         אני כל-כך רוצה שתשוב במהרה.

שלך במסירות גמורה, חיה.”

          באותו יום שישי בצהריים הוא כותב לה מראשון לציון ופונה אליה בכינוי: “ידידתי הטובה!”. הוא כותב שבעוד חצי שעה ייצא לנס ציונה. משם הוא ממשיך לרחובות, אולי יהיה שם מכתב ממנה. הוא מקווה להתראות איתה בעוד שבוע ביפו.

הוא חותם: “הנני לוחץ את ידך ברחשי לב הומים י.ח..”

         כשברנר כותב את המכתב הזה הוא וחיה נשואים כבר ארבעה חודשים. בשבת בצהריים, בעוד הוא מתכונן ללכת להרצאה במטבח הפועלים בנס ציונה הוא מוסיף למכתב כמה שורות מתחת לחתימה. הוא כותב לה שהוא עומד להרצות ברחובות בערב ואתמול בהרצאה  “היו רגעים טובים יחס הפועלים — מצב הפועלים מדכא. האוכל נורא. מעונות לשבת אין — נערים יפים, עדינים”.

לחיה היה חופש במהלך חג החנוכה והיא נסעה לטיול והתכוונה בסופו לכסות את יוסף חיימ’ל בנשיקות. היא ביקרה בבן-שמן ובקברות המכבים. משם נסעה ליפו, סרה לקרוגליאקוב ומצאה את מכתבו וזה מה שהיא כותבת לו במקום:

“קראתיו פה בחנות ויותר טוב היה לו לא קראתיו פה. עיני נתמלאו דמעות בעת הקריאה ובקושי בלעתי אותן. לא אוכל עתה לענות על מכתב כזה, כי רוצה אני לבכות, לבכות, לא אחשוב על זה כעת. אי-אפשר. פינה בודדה אני רוצה.

         שלום רב לך ולשכנינו הטובים ולגברת פן. חיה.”

 

לכאורה אנחנו יודעים מה כתב ברנר במכתב שהיא מצאה, זה המכתב מיום שלישי, ה-16.12, אבל ברנר לא כותב שם משהו שיכול לזעזע כך אשה נשואה לאיש שוודאי כבר ידעה, אינו מן הפשוטים. מה גרם לחיה ברוידא לאבד פתאום אמונה? האם אפשר שהמכתב שמצוי לפנינו אינו המכתב כולו ?. ואולי הוא כתב לה על הנערים, היפים והעדינים? האם זה היה הרגע שבו התוודע אל ייעודו להיות לאוהבם? או שאולי דיווח לה על אהבה שידע ביפו?

         המכתב הבא שלפנינו מגיע  ארבעה חודשים לאחר הדברים האלה , ברנר  נשבע לחיה שהוא מוכן לכול. באותו מכתב מיפו, במאי 1914, עורך ברנר את חשבון היחסים ושואל:

“האם התעלתה חיה על-ידי זה שנישאה לי אם לאו?

ביני! לא על אושר אני מדבר, כי אם על התעלות בתכונה ובנפש.

אומנם, יודע אני: האדם המאושר הוא האדם הטוב, ומי שאינו מאושר לא יכול להיות גם טוב… הייסורים אינם מעלים את האדם…

ובכל זאת… אם אינם מעלים, הרי הם מלמדים…”

 

ברנר היה כנראה מכור לייסורים. לפעמים דומה שהלימוד הדתי שלתוכו התעצב הוא שממכר אותו לייסורים. אם לייסורים מתלווה למידה, ההתמכרות להם היא גם התמכרות ללימוד. מהטוב עולים, אבל מהירידה לומדים, ומשום כך מי שמכור ללמידה כיוונו לעולם למטה:

         “ביני נא! אני איני מטיף מוסר. אני איני תמים וטיפש כל-כך. אני יודע מה את יכולה ומה אינך יכולה, ובמה שאינך יכולה – הלוא לא יועילו כל דברי מוסר. אני, חיה, מבין הכול ויודע הכול. הכול, הכול.”

         האם זה ברנר העיט? ישות דורסנית, רואת כול ויודעת כול שאינה מותירה אף פינה של תעלומה בפניה של חיה?

התגובה שלה היתה עניינית: היא כתבה בעיקר על הצורך למצוא תימניות לעבודות ניקיון שונות.

האם התעלה ברנר? הוא לא סבר כך, אבל:

         “ראיתי ולמדתי הרבה, העמק העמקתי. על מקום אחד לא נשארתי. דברים חדשים נתגלו לי, ועל זה אני אסיר תודה. ונכון לכול. את שומעת? לכול! לכל אשר ייוודע זה ייוודע לי. את שומעת?”

         היא לא שמעה, חיה אטמה את אוזניה – פגועה – ובצדק. לבסוף היא נענתה לו, שוב. אולי האמינה באפשרות שיבתה של האהבה. דברים שאנחנו לומדים בגיל שש-עשרה, למדו הם על בשרם רק כשכבר היה להם ילד

ביום ראשון, ה-18 ביולי 1920, היא כתבה לברנר מכתב שבו סיכמה את יחסיהם. ברנר צדק, מהייסורים לומדים, והיא למדה, ופעם שלמדה היא הדבירה אותו בליבה:

“יוסף חיים.

 דרך חיינו המשותפים – דרך הגיהינום היתה. עברנו היום את המדורה האחרונה ונפרדנו. לו ידעתי מה נוראה היא מדורה אחרונה זו, אפשר שהייתי נשארת בגיהינום, בלבד שלא לעבור אותה. אולם עברנוה. רוחי דוכאה עד היסוד. ודבר אחד אני יודעת: את חטאינו זה לזו כפרנו. בשם ילדנו היקר אני מושיטה לך יד לשלום ולא לרוגז. דרכינו נפרדו, אולם יחסינו לא נפסקו. רוצה אני בשלום ביני ובין אבי בני. אני נוסעת לשנה ואם לאורי לא יהיה טוב באירופה – אשוב עוד קודם.”

         דרך הגיהינום הסתיימה ביום ראשון. היא למדה, הוא למד, ובאפריל 1921 כתב לה פוזננסקי שברנר מצא “מין מנוחה מיוחדת, נפשית, הגובלת עם התבודדות, טוב לב וגם עם חולשה גופנית ורוחנית”. אפשר רק לשער על איזו חולשה מדבר פוזננסקי. האם סוף-סוף ברנר ידע וכבר לא היה צריך להתייסר? הלוואי. כך או כך מותו היה קרוב. בארבעה במאי ענתה חיה לפוזננסקי. היא לא ידעה אז עדיין דבר על סופו של ברנר, אבל היא חזרה אל אותו ערב בחנות של קרוגליאקוב, לאותו מכתב, והיא מסבירה:

“לא נסעתי מפני שפחדתי בעד ברנר, מפני שעלו על זכרוני ברגע החותך הימים שעברו עלי בחורף בהתקבל אותו מכתב, אשר זיעזע את נפשי וגם לימים ולילות ללא אכילה ושינה, לגליוצינציות ממש.”

         מה הביא לתגובה הזאת שלה, לגליוצינציות כפי שנקראים מחזות תעתועים ברוסית. איך יכול היה המכתב הזה שכתב ברנר לזעזע כך?

         מה כבר כתב? ש”בכל הימים האלה שורר בליבי איזה רגש מיוחד ביחס אלייך, חיה’לי”?

“אבל כי יש איזה רגש מיוחד מוכרח אני לומר. לעבור גם על זה בשתיקה לא יכולתי”?

         האם אפשר שיד העורכים היתה במכתבים? נראה שהמכתב מגיע אלינו מצונזר. ואולי בשורות המחוקות מספר ברנר על הרגש המיוחד שהוא גילה שיש בו אבל לא לחיה, אלא לחי. המכתב כפי שהוא לפנינו לא יכול להסביר התמוטטות ספונטנית כזאת שאליה חוזרת חיה בהספד לא מודע. ואולי אנחנו פשוט לא יכולים להבין את שיח האהבה של ברנר וחיה. ייתכן ואלה השורות, התמימות כל-כך לעינינו החשופות לעולם שסוחר באהבה, היו לה האסון, ומה שהיא ראתה בשורות האלה הוא הנכונות של ברנר להקריב את עצמו גם בעדה, להחליף אהבה ברעות, תשוקה בשיתוף, ואולי בדיוק בזה, היא, נפש רומנטית, ידעה את תבוסתה:

         “אלי שבשמים! לא מרשות הורי עברתי לרשות בעל, אולם מן היום ההוא שוללה עמידתי ברשות עצמי. שוללה לעולם ועד. גם קריעת העבותות לא הועילה. הפחד ירחף תמיד; יצליף תמיד על גבי, תמיד אהיה תלויה בדעת… מה נוראה הכרה זו בשביל אדם כמוני, אשר למרות שבע שנות חיים נוראיים, לא למדתי להרכין את הראש בשלווה.”

 

אם אנחנו לא יודעים מה הפחיד את חיה, אנחנו יודעים מה הפחיד את ברנר, ואת ברנר הפחידו הערבים. ברשימה האחרונה שכתב, לאחר שהבין שהנער לא בא להורגו, יצא ליבו אליו. אח סובל הוא מצא וביקש ללמד אותו משהו, אבל ברנר לא לימד לשונו דבר ערבית – מצד שני, אם לומדים מהסבל הרי שיש להניח שהנער הפלשתיני בסופו של דבר דווקא למד משהו.

 

האם חיה למדה? נראה שכן, ואף ברנר דומה שלמד, והפחד שלה ושלו שניהם נמצאו מוצדקים. בסוף המכתב למנחם פוזזנסקי, אחרי שכבר חתמה, היא הוסיפה, כנראה לאחר מחשבה, שתי שורות:

“שלשום באה ידיעה באחד העיתונים הגרמנים שביפו היתה בראשון למאי התנגשות נוראה. הדמיון עובד ואנו נרגזים. נא לכתוב מייד.”

 

הופיע בתוכו רצוף אהבה, ידיעות אחרונות, 2005